14 שנים אחרי, אני עדיין מגלה תיבות אוצר שאבא שלי השאיר אחריו

אבא שלי נפטר לפני 14 שנים, הוא השאיר לנו 2 פאקטים של KENT וכמה משאפים מסוגים שונים.

לא תופתעו לגלות שלא סיכנו את היחסים, בינינו האחים, בקרב על הירושה.

כעסתי עליו כל כך הרבה שנים -

שהוא חולה, שהוא בוחר בסיגריות על פנינו, שהוא חלש, שהוא לא נלחם…

כשהוא נפטר, לא הצלחתי לכעוס, כי איך כועסים על מי שלא נמצא כאן?

אבל כל זמן שלא הסכמתי לכעוס, לא יכולתי לכאוב באמת את האובדן,

לקבל את הפרידה ולחבק את כל המתנות שהוא הוריש לי, מהסוג שלא כותבים בצוואה.

תהליכים רגשיים עמוקים הם דבר מתעתע.

מאוד קשה לזהות את התנועות הקטנטנות בדרך ולכן גם לעיתים מאוד קשה להתמיד.

אך כאשר מתמידים, יש לפתע רגע כזה עוצמתי, דרמטי, מן קתרזיס כזה,

שנראה כאילו קרה פתאום, תנועה חדה שהגיעה בלי שום הכנה.

אבל היום אני יודעת להגיד שהרגע הזה הוא תוצאה של עבודה קשה, ארוכה ומתמשכת.

בשנים האחרונות אני מאפשרת לעצמי לאט ובזהירות לגעת בפצע הזה, בקושי ותסכול רב.

עד שאתמול הגיע רגע שכזה, קטן, מזוקק, שמחזיק בתוכו את הכל -

הכעס

הכאב

הקבלה

ההודיה

והריפוי

הרגע הזה התרחש כשעורכי טקס החופה שבה נכחתי, על תקן הבת של חברים של הורי הכלה,

הזכירו את הקרובים האהובים שלא זכו להיות שם - סבים, סבתות ודודים שהלכו לעולמם

ובאותה נשימה - אבי גנון, חבר המשפחה.

אם הכלה, הידועה בכינוייה בביתנו "דודה חיה" ואבא שלי, היו חברי נפש עשרות שנים.

כבר מזמן אני יודעת איזה חלק משמעותי היה לו בחייה ולה בחייו.

כבר שנים שאני מרגישה אותה עוטפת אותי ואת בנותיי באהבה שיש לה אליו

ובדרכה המיוחדת, גם מצליחה להחיות לרגעים את האהבה שהיתה לו אליי.

ועדיין, הנכחתו בתוך המעמד המרגש והאינטימי הזה, תפסה אותי לא מוכנה.

ואז - זה הכה בי.

אבא שלי הוא זה שלימד אותי שמשפחה כן בוחרים.

הוא לא ידע לתת לזה שם, או שבעצם הוא לא הרגיש צורך לתת מילים, למשהו שמרגישים כל כך בבהירות.

הוא בכללי לא היה איש של הרבה מילים, אבל הלב שלו היה כל כך גדול שלפעמים היה לי נדמה שמימדיו הפיזיים נועדו להכיל אותו.

הוא לא סיפר הרבה על ילדותו, לא הרבה לכאוב את החוסר.

אך כן הוקיר תודה על החסד של המשפחה שלקחה אותו תחת חסותה בנעוריו,

כשנשלח לקיבוץ בשל אילוצים כלכליים.

הלוואי שיכולתי לשאול אותו אם שם הוא הסיק את המסקנה הזאת.

מעניין אם הוא הבין כמה ייחודית היתה יכולתו לייצר חברויות עמוקות

מתוך נדיבות ורגישות אינסופית, שהוסתרו תחת 120 ק"ג של הומור.

מעניין אם המוכנות שלי לכאוב את האובדן שלו בשנים האחרונות,

היא השער שנפתח לי לשפת החמלה.

אתמול, ברגע המקודש הזה, הרגשתי את נוכחותו

והבנתי שהוא כל הזמן היה איתי מבלי שהבחנתי בכך.

אני לא יודעת איך לתאר את התחושה הזאת.

ואולי אין צורך לתת מילים למשהו שמרגישים כל כך בבהירות?