האומץ להחשף או הפחד למות מבושה

אני אמיצה?

לאחרונה כתבתי כמה פוסטים חשופים ואישיים, והרבה מהתגובות שקיבלתי הן שאני אמיצה.

והיום אני באמת במקום שיודע לקחת מחמאות ולא להדוף אותן, אבל משהו במילה הזאת, לא מתחבר לי עד הסוף בהקשר הזה.

אז באופן אופייני לי מאוד, חפרתי בזה קצת, בכדי להבין למה, וזאת המסקנה שהגעתי אליה - יש נקודות בחיים שאין סיכוי בלי סיכון ומצב של אין סיכוי מפחיד אותי הרבה יותר. 

עבורי, לשתף ככה, זה לתת לעצמי הזדמנות לתיקון וריפוי, כי זה יקרה רק כשהבושה והאשמה יבינו שאין להן מה לחפש אצלי.

זה להאמין באנשים, באנושיות, בכח שיש לנירמול, ביכולת של המילים שלי לרפא לא רק אותי,

אלא גם את מי שקורא.ת אותן ומרגיש.ה שדיברתי גם בשמו.ה. 

וזה מחזיק בתוכו את כל הרכיבים של חמלה עצמית, שאני אימצתי כדרך חיים -

להחליף ביקורת ואשמה בקבלה,

לדעת שאני לא לבד בעולם עם התחושות והחוויות שלי

ולהיות מסוגלת לשהות בכאב, עצב ותסכול, מבלי לפחד שהם ישתלטו עליי.

אז תודה לכל מי שקורא ולכל מי שמגיב, אתם נותנים לי יותר ממה שתוכלו לדמיין.