איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר, כשאין לך אותך?

שבועיים אחרי לידת הבכורה שלנו,

בעלי חזר לעבוד ואני נשארתי בבית.

לא ידעתי לתת לזה מילים אז, אבל היום אני מבינה שכעסתי עליו כל כך שהוא ממשיך בחייו, בעוד שלי עצרו מלכת.

טעיתי לחשוב שברגע הזה נפערה תהום בין חווייות ההורות שלנו, אך היא נפערה הרבה לפני - בטיפולי פוריות שהגוף שלי סחב, בהריון שהיה באחריותי לשמור עליו, בלידה, בהנקה מלווה בכאב ששם את הצירים בפרופורציה.

קינאתי בו שהוא קם בבוקר, מתלבש, יוצא מהבית, מדבר עם מבוגרים, שותה קפה חם, אוכל ארוחה ברצף, נכנס לבד לשירותים, מרגיש משמעותי.

הוא חופשי ואני כלואה.

ובאותה נשימה, היה לי ברור שלא הייתי מתחלפת איתו לרגע.

בכדי לא להרגיש לבד, הייתי כותבת לו אינסוף הודעות ביום, על הטוב, הרע והמכוער. הודעות צהלה ובקשות הצלה, תמונות של אושר ומצוקה, לפעמים במרווח של דקות בודדות זו מזו. התכתבות הווטסאפ שלנו, כראי לנפש שלי בימים ההם.

כשהוא היה נכנס בדלת, הייתי מגישה לו ילדה או משימה, תלוי אם היא ישנה. ואז הייתי שוטחת בפניו את תחושת הבדידות, טענות על התגובות הלקוניות שלו לאורך היום ועל כך שלא שאל לשלומי כשנכנס.

היה לסיפור הזה קו עלילה יחיד וברור מבחינתי - אני מקריבה את עצמי בשביל התינוקת שלנו, והוא, בר המזל שחייו המשיכו כרגיל, צריך לספוג את כל הזעם ההורמונלי, נטול השינה שמשפריץ ממני. זאת לא היתה התכנית שלי, זה גם לא היה קו מחשבה רציונלי. זאת היתה החוויה הקיומית שלי.

את הסיפור שלו יש רק לו את הזכות לכתוב.

מה שבטוח, זה שגם לו יש סיפור והוא שונה מאוד משלי. אבל כשהייתי במצב הישרדותי, לא הצלחתי לראות את זה. לראות אותו.

נזכרתי בתקופה הזאת היום בפגישה בקליניקה. כמה זוגות טובים, אנשים טובים, יכולים להרגיש כל כך לבד במקום שהכי זקוקים לביחד.

כמה זה קשה, עד בלתי אפשרי, להיות בשביל מישהו אחר, כשאין לך אותך.

השנים האחרונות בישראל הביאו כל כך הרבה אנשים ומשפחות למצב הישרדותי רגשית, לדילול משאבים מנטלי ולמשברים אישיים וזוגיים.

אם אתם מזהים את עצמכם בסיפור הזה, אני רק פה להזכיר לכם, שלא מאוחר לשכתב אותו. הסיפור שלי התרחב, התמלא בחמלה לעצמי, לבעלי, לבת שלי.

הוא כבר לא סיפור של קורבן ואשמים, אלא של מפגש בין נסיבות למגבלות האנושיות, בין רצונות, צרכים, כוונות ויכולות.

והוא בטח לא הסיפור של הזוגיות שלנו.

זה לא פשוט להגיע לשם, כשכל אחד מאיתנו כל כך תקוע בנרטיב שלו, לפעמים צריך משקיף חיצוני שיאיר עבורנו את כל הזויות השונות.

אל תישארו עם זה לבד.