"אולי היה עדיף לכולם שאשאר במילואים" מתוך: אצלנו בבית לא מדברים ככה! משפטים פוגעניים של הורים כלפי עצמם.

סדרת הפוסטים הזאת עוסקת במשפטים כואבים, כאלו שמכווצים את הבטן, את כולם הייתי רוצה להעלים מהשיח הפנימי של הורים עם עצמם. אך למשפט הזה, על גרסאותיו השונות, יש לי רגישות מיוחדת.

המשפט המכווץ הזה נכנס אליי לקליניקה לראשונה לפני שנה. לצערי, זאת ממש לא היתה הפעם האחרונה. הוא מבטא בעוצמה חלק מהותי מהמחיר שמשפחות מגויסות משלמות, ביתר שאת בשנה וחצי האחרונות, בשביל כולנו כחברה. אין פה אלמנט של בחירה, יש מחויבות ואחריות והשלכות אינסופיות שאין זמן, אנרגיות ופניות רגשית לטפל בהן.

המשפט הזה מחזיק בתוכו את הבדידות האיומה שכל אחד מהצדדים חווה בתקופה הזאת, כאשר נדרשים לתפקד, להחזיק ולהמשיך קדימה. הוא מחזיק את הקושי למצוא את המקום שלי מחדש אחרי תקופה ממושכת של היעדרות והענן השחור של הצו הבא. הוא מחזיק את הפער שנוצר בין הערך שאני מרגיש.ה במילואים, לחוסר הערך בבית - כי למדו להסתדר בלעדיי, כי כועסים כל כך שלא הייתי, שלא רוצים בעזרתי, כי מפחדים להשען עליי משום שבכל רגע אני עלול.ה שוב לא להיות. הוא מחזיק בתוכו פחד מוות, חרדה, שחיקה וייאוש.

המערכת הזוגית והמשפחתית חוטפת מכות על ימין ועל שמאל.

מתח, כעס והמון אשמה ממלאים את החלל שנוצר בין בני הזוג.

ואיך אפשר שלא? כל אחד ואחת בעולמם ותפקידם, נדרשים לתפקוד מיטבי ובלתי פוסק, כואבים את הלבד, אך מתרגלים אליו ולא מוצאים מקום וכוח להיות המשענת זו.ה של זו.ה.

איך אני יכול.ה לתמוך כשאני בקושי מחזיק.ה את הראש מעל המים? איפה מוצאים חמלה לאחר כשאין לי חמלה לעצמי?

הלוואי שתסתיים כבר המלחמה הזאת!

שיחזרו כל החטופים.

שיחזרו כל החיילים.

שתוכלו להתחיל להשתקם.

שנוכל כולנו.

אני משריינת בכל ריטריט מקום ל2 משתתפים ממשפחות מגויסות (אפשר להגיע לבד או כזוג), בעלות של 300 ש"ח, במקום 600 ש"ח (ניתן לקבל החזר מקרן הסיוע לחיילי המילואים).

*במידה ולא הספקתם לשריין מקום לריטריט הקרוב, תקבלו עדכון על מועדים נוספים ומקומכם ישוריין מראש.

ריטריט "חמלה לסקרנים".