איך לגרום לילדים שלכם לשתף אתכם?

איך לגרום לילדים לשתף אתכם בחוויות היום יום שלהם?

התשובה - אי אפשר לגרום למישהו לשתף אותנו.

אפילו את עצמי הרגזתי עם התשובה הזאת!

אבל המציאות היא שככל שמעמיקים ביחסים ובהורות בפרט, מבינים כמה עדינה ומורכבת האומנות הזאת וכמה מודעות, עבודה ואיזונים היא דורשת.

כשאנחנו ניגשים לשיחה עם הילד, במטרה לגרום לו לשתף, רוב הסיכויים שנפגוש התנגדות בצורת תשובה לקונית (איך היה בגן? כיף) במקרה הטוב והתעלמות או גלגול עיניים במקרה הפחות טוב (אמא, את חופרת לי!).

ה"טריק" (אין טריקים בהורות, זאת עבודה קשה) הוא לא למצוא את השאלות הנכונות, אלא את העמדה הנכונה.

ברור שאנחנו רוצים לדעת מה הילד שלנו חווה, איך הוא מרגיש ועל מה הוא חושב. אבל מה לעשות שזה לא כל מה שאנחנו רוצים? (מורכב, כבר אמרתי?)

- אנחנו באמת רוצים לדעת הכל, את הטוב, הרע והמכוער.

אבל - תמיד יש בתוכנו משאלה, מודעת או לא מודעת, לשמוע שהיה לו כיף, שהוא השתתף, שהוא מסתדר ובקיצור - שהכל בסדר. ילדים, שהם בגדול מכונת MRI של רגשות ההורים, מרגישים את הסתירה הזאת.

- אנחנו רוצים שהילד שלנו ירגיש, שהוא ידע, שהוא יכול לספר לנו הכל.

אבל - זה לפעמים קשה, עד בלתי אפשרי, שלא להגיב בצורה שמעבירה את המסר ההפוך. כשהסיפור הוא על משהו לא טוב שהילד שלנו עשה, מתעורר לרוב הדחף "לחנך".

כשהסיפור הוא על משהו לא טוב שקרה לילד שלנו, עולה הדחף לפתור, להקל, להוציא אותו כמה שיותר מהר מהרגש השלילי שהוא חווה.

הדחפים הללו הם התגובה הרגשית הכי טבעית למפגש עם קושי, מצוקה, כשלון או טעות של הילד שלנו.

היכולת שלנו להיות מודעים אליהם, לזהות כשהם עולים, להכיר בהם כדפוסים שמנסים לשמור עלינו ועל הילד שלנו, כמו שלימדו אותנו, מאפשרת לנו להתחיל לנהל אותם, במקום שהם ינהלו אותנו.

הקסם קורה כשאנחנו מפסיקים להסתכל על שיתוף כמטרה או אמצעי ומתחילים להסתכל עליו כערך.

איך זה נראה?

- סקרנות והקשבה: כשאנחנו שואלים שאלות מתוך רצון להכיר את הילד, לקבל הצצה לעולם הפנימי שלו ולאפשר לו מרחב בטוח לספר את עצמו. כשאנחנו מצליחים להיות עם הילד בתוך הסיפור שלו ולא ממהרים להסביר, ללמד או לעזור. יהיה לזה מקום ויהיה לזה גם הרבה יותר ערך, אם נצליח לשהות רגע לפני בשיתוף עצמו.

- הוקרה: כשאנחנו עוצרים להגיד תודה על השיתוף. לא כי זה משהו שאמורים לעשות, אלא כי אנחנו מצליחים להתחבר באמת לתחושה, לזכרון, להבנה של כמה זה לא פשוט ולא מובן מאליו שזה קרה.

- אוירה משפחתית: שיתוף כערך, הוא חלק מהאוירה והדינמיקה בבית. כלומר - הוא עובד לכל הכיוונים. זאת שפה שצריך ללמוד והרגל שצריך לרכוש וזה קורה דרך צפיה והתנסות. בהקשר זה, חשוב להדגיש, אם שיתוף מהצד שלכם יגיע כחלק מאסטרטגיה לגרום לילד לשתף, לא תהיה לזה ההשפעה המיוחלת. סיפורים מסוג כשאני הייתי ילדה קרה לי משהו דומה, שתמיד מגיעים באורח פלא עם מוסר השכל דידקטי, לא יעשו את העבודה (אני יודעת כמה זה מפתה!). נסו לשתף את הילדים בדברים שבאמת הייתם רוצים שידעו עליכם, מתוך רצון אמיתי להכניס אותם לחיים שלכם, להשמיע באוזניהם את הסיפור שלכם, להתקרב אליהם ולחזק את היחסים.