בדידותו של הילד המושלם

כשנולד לנו ילד, נולדת איתו פנטזיה - שיהיה מושלם.

כי להיות מושלם משמעו חיים קלים וטובים יותר. ומי לא מאחל זאת לילד שלו?

בשלב מוקדם או מאוחר, הפנטזיה מתחילה להיסדק ומתגלים החלקים הלא מושלמים של הילד - קשיים רגשיים, פיזיולוגיים, התנהגותיים, קשביים, תקשורתיים, שפתיים והרשימה עוד ארוכה.

הורים רבים, באופן הכי טבעי ואנושי, לרוב באופן לא מודע, מסרבים להכיר בחלקים הללו.

במקרים אלו, יעלו תגובות של הכחשה במפגש עם סימנים, משוב מהסביבה ואף אבחונים מקצועיים.

ההכחשה הינה שלב טבעי ובריא בדרך להשלמה וקבלה, אך לא תמיד התהליך יושלם.

היתקעות בשלב ההכחשה נובעת ממגוון סיבות, אני בחרתי להתמקד באחת חשובה במיוחד -

התפיסה שאהבה וקבלה ללא תנאי, פירושה לראות את הילד שלי כמושלם.

הפחד שאם אראה את החלקים החלשים של הילד שלי, הוא ירגיש פגום, לא אהוב.

אם אאבק מספיק על העמדה שהוא מושלם, אם לא אוותר לו ולסביבה, כך אשמור עליו מפני הסדקים.

המחיר הגדול ביותר של העמדה הזאת, הוא שהילד נשאר לבד, בתחושת בדידות, עם החלקים הללו שהוא כמובן רואה, פוגש, מרגיש ומכיר בעצמו.

הוא גדל כמו כולם להיות אדם לא מושלם, אך יתרה מכך, לא שלם.

אהבה וקבלה ללא תנאי פירושן לראות את הילד שלנו על כל חלקיו ולאהוב אותו על כל מי ומה שהוא.

זה אומר להכיר במגבלות, בקשיים, בחולשות ולקבל אותם כחלקים במכלול שהוא הילד האהוב שלנו.

כמובן שאפשר ורצוי לחזק את המקומות הללו, לעזור לפתח אסטרטגיות התמודדות או פיצוי, אך זה יהיה אפקטיבי במיוחד כאשר זה נעשה מתוך מקום של קבלה ולא מאבק או תיקון.

חשוב מכך, נרצה לשים את הזרקור על הכוחות, החוזקות והנכסים הפנימיים של הילד. שהם יהיו אלו שיגדירו אותו בתפיסה העצמית שלו ויסייעו לו להתגבר על הקשיים והמכשולים בדרך.

אגב, זאת לפעמים הסיבה שאנחנו עושים אידיאליזציה להורים שלנו ולבני/בנות הזוג שלנו, אבל זה לפוסט אחר...