האם לאבחן הפרעת קשב?

קודם כל, כן!

אין הרבה שאלות של הורים שיש לי עליהן תשובה חד משמעית כמו השאלה הזאת.

הפרעת קשב והיפראקטיביות היא הפרעה אורגנית, נוירולוגית, אם היא שם, היא קיימת והיא לא הולכת לשום מקום.

כשנולד לנו ילד, נולדת איתו פנטזיה - הוא יהיה מושלם, מאושר, יהיה לו כל מה שהיה חסר לי וכל מה שהיה לי טוב.

הפנטזיה הזאת היא התגובה הכי טבעית ואנושית שלנו ליצירת חיים חדשים. אנחנו רוצים בשבילם את הטוב ביותר ואנחנו מוכנים לעשות המון בשביל להבטיח את זה.

הפנטזיה הזאת לא אומרת שום דבר על כמה נאהב ונקבל את הילד בכל פעם שהיא תיסדק.

כמה זה מפחיד כהורים לקבל את האישור הרשמי שלילד.ה שלנו יש "הפרעה" .

מה זה אומר עליו? עלינו?

מה יחשבו עליו החברים? המורים?

מה הוא יחשוב על עצמו?

זה אומר שנצטרך "לדחוף" לו תרופות?

המאפיינים של הפרעת הקשב נוכחים, הקשיים מורגשים לילד ולסביבה.

חוסר הידיעה של הסיבה לכך, היא כמו ילד שחווה אזעקות ויודע שרצים למרחב המוגן ומספרים לו שזה רק משחק, אבל הוא נשאר עם תחושת פחד, בלבול וחוסר ודאות.

לדעת זה כח. זה מאפשר לנו, ההורים, להכיר, ולהבין את הילד שלנו יותר טוב ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבורו מתוך כך.

לדעת זה שקט. זה מאפשר לילד להכיר ולהבין את עצמו, להיות בחיבור לכוחות שלו, להיות בחמלה לאתגרים שלו.

לדעת זה לאפשר לילד לכתוב את הסיפור של עצמו, בלי חורים בעלילה. זה לאפשר תהליך של קבלה, אהבה עצמית, בניית מסוגלות דרך מפגש עם אתגרים מותאמים ליכולות שלו ומציאת אסטרטגיות להתמודדות עם הקושי.

לדעת זה להיות שלם, לא מושלם.

אני אובחנתי בגיל 36 עם הפרעת קשב והיפראקטיביות קשה.

בגיל 36 קיבלתי בהירות, אויר, תשובות.

קיבלתי את מתנת הקצב וריקוד ואת עצמי.

יש לכם לבטים, מחשבות או שאלות בנושא?

אני כאן בשבילכם.