הורות פשוט להנות מהדרך?

אני אמא כבר קרוב ל8 שנים (אמא'לה!) ומדריכת הורים כבר 7 שנים.

ועדיין, מפעם לפעם צפה התחושה המוכרת - "לא יכול להיות שזה כל כך קשה לגדל ילדים!"

ואני אפילו לא מדברת על הקושי הלוגיסטי, הכלכלי, האנרגיות והעייפות (אוי העייפות),

אלא על היום יום של ההורות.

אומנות שדורשת מאיתנו מיומנויות של אקרובט בקרקס הטוב בעולם,

המקבילה הרגשית לאיזון מגדל קלפים על הראש באמצע הוריקן.

ללכת כל הזמן על הקו הדק שבין לייצר שגרה בטוחה אבל לא לייצר קבעונות, בין פינוק ללימוד עצמאות, בין יצירת תחושת מסוגלות לציפיות מכבידות, בין הצרכים שלהם לצרכים שלנו, בין הצרכים שלהם למציאות, בין הגנה עליהם למפגש בלתי נמנע עם המציאות, בין אמפתיה להצבת גבולות ועוד ועוד ועוד.

להיות הורה זה התפקיד הכי קשה בעולם, מי מאיתנו לא יצא מבית הוריו עם כמה דפיקות בפח, או במקרה הטוב שריטות בצבע? אבל אלו מאיתנו שהתברכו יכולים להגיד שההורים שלנו עשו את הכי טוב שלהם עבורנו, ואנחנו לא יכולים לבקש יותר מזה.

במקרה שלי, הורות היא החוויה הכי מצניעה שקרתה לי, או במילים אחרות - כאפה מצלצלת.

כמה גלגולי עיניים, הערות שיפוטיות שסיננתי ומבטים ביקורתיים שנעצתי בהורים הייתי לוקחת בחזרה היום!

אני ממש מקווה שגם בעוד 20 שנה לא אשכח איך זה להיות האמא עם התינוק הצורח כי גזים /רעב /עייף /חם /קר שמסתובבת במסעדה בקיפצוצים היסטריים בניסיון להרגיע.

ויותר מזה אני מקווה שבכל פעם שאפגוש אמא כמוני, אצליח להעביר לה במבט את התחושה שהכל בסדר והיא אמא מדהימה, כי היא עושה את הכי טוב שלה ברגע הנתון הזה.

הלוואי שמישהו היה אומר לי לפני 8 שנים שההורות היא רכבת הרים רגשית שבחרנו לעלות עליה ואין לנו את הפריבילגיה לעצור אותה מדי פעם, אבל זה ממש ממש בסדר לצעוק חזק בירידות וזה לא אומר שלא נהניתי מהדרך.