מחשבות על שורשים ומקריות

מכירים את התחושה הזאת ששום דבר לא מקרי?

סיפור ארוך, אבל צאו איתי לסיבוב, מה אכפת לכם?

אז בעבודת השורשים בכתה ז' קיבלתי 100. על יצירתיות! בחיי!

יש לי תחושה שאני היחידה שזה קרה לה.

אני בת זקונים, היחידה המשותפת להוריי, שכל אחד מהם הביא לחבילה 2 ילדים מנישואים קודמים.

מסובך, לא?

אז בהגיון של ילדה בת 12, חשבתי לעצמי שיהיה פחות מסובך להמציא סיפור משפחתי, מאשר להסביר את זה המקורי.

לצייר את העץ היה קל, משם העניינים הלכו והסתבכו...

הייתי צריכה להמציא להורים שלי סיפור הכרות,

הבנתי שהוא היה צריך לקרות בתיכון, אבל לא לקחתי בחשבון את פערי הגילאים ביניהם.

הייתי צריכה להמציא גם סיפור חתונה,

אבל התאריך בכתובה שהופיעה בעבודה, סיפר סיפור אחר.

אבל זה לא הכל - הייתי צריכה להמציא שורשים והסטוריה,

על סבים וסבתות שלא הכרתי, שההורים שלי ידעו עליהם כל כך מעט.

על חפץ שהתגלגל במשפחה, שלא היה לנו.

אז ציירתי בכשרון מפוקפק סרוויס שעמד בארון זכוכית בבית שלנו

ואת הציור צילמתי בפקס, אקט מתוחכם שבזמנו הצליח לייצר אשליה

של משהו עתיק.

במשך שנים עבודת השורשים הפיקטיבית שלי, היתה אנקדוטה קומית

שהייתי שולפת מפעם לפעם.

רק בשנתיים האחרונות הבנתי -

לא התעצלתי להסביר את הסיפור, רציתי לשכתב אותו.

לא המצאתי סיפורים כי זה הצחיק אותי, אלא כי לא היו לי סיפורים לספר.

בשנה האחרונה, במסגרת לימודי טיפול באומנות,

אני מוצאת את עצמי מחפשת שורשים.

מבינה יותר ויותר כמה הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו,

נשען על תשתית של הסיפור המשפחתי, הלאומי, הגלותי...

ואז - בעיצומה של מלחמה שהתלכדה אצלי עם תקופת כתיבת עבודות סוף שנה, שמעלות שאלות רבות אודות העבר המשפחתי שלי,

אמא שלי מתקשרת ומודיעה שהיא סידרה את הפריזר והיא מביאה לי סטייקים וכמה תכשיטי זהב שחבל שסתם שוכבים בבית, אולי אפשר למכור אותם.

חשבתי לעצמי שזאת תגובה ממש הגיונית, של בת לניצולי שואה,

במציאות הלא הגיונית שבה אנחנו חיים.

היום התפניתי להציץ בתכשיטים שהיא שלחה לי ואני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי (לא כי היה נראה שאני הולכת להתעשר מזה)

למצוא שם את טבעות הנישואים של ההורים שלי (אין לי חפץ אחד למזכרת מאבא שלי), צמיד עם חריטה של השם שלי (!)

וטבעת נישואים עם חריטה 10.7.32, שככל הנראה שייכת לאחד מהוריה של אמא שלי מנישואיהם הראשונים, מלפני המלחמה.

אמא שלי לא הבינה למה צריך לשמור תכשיטים שלא יענדו אותם.

גם זאת תגובה הגיונית, למי שגדלה עם הורים שאיבדו את הכל,

אולי עדיף לא להקשר לכלום.

אני מרגישה שמצאתי אוצר ועוד קצת אחיזה בקרקע.

ואיזה מזל שהיא סידרה את הפריזר, דוקא עכשיו.