צריך כפר לגדל ילד

צריך כפר לגדל הורה, אמרתי לעצמי כשנתקלתי במשפט הזה לראשונה כאמא,

חודשים ספורים אחרי הלידה.

ילד יכול לשרוד עם הורה אחד מתפקד ודואג,

אבל אני לא בטוחה שהורה יכול לתפקד ולדאוג לאורך זמן, בלי מעגל תמיכה.

בחודשי ההורות הראשונים שלי, הייתי תקועה עמוק בדפוסים הקבועים שלי -

ניסיתי להחזיק את השליטה על הכל אצלי, לא להישען, לא להיעזר ולא להראות חולשה.

התביישתי שכל כך קשה לי לטפל בילדה שכה רציתי וחיכיתי לה, פחדתי להיות תלויה באחרים.

בנסיון לצאת מהתהום של תחושת הכישלון, הצלפתי בעצמי בשוט של ביקורת ואשמה, באמונה שזאת הדרך להשתפר.

המחיר לא איחר לבוא - דיכאון אחרי לידה, אבל מהסוג המתעתע, שלא מאפשר לאחרים לראות אותו, מה שמכונה דיכאון תפקודי.

השבוע, זכינו באמון של חברים אהובים, שהפקידו בידינו ליממה וקצת את הילדים שלהם (הקטן תינוק מסוג ישן רק בידיים).

מה שהם לא הבינו כנראה (בהתחשב בכמות התודות שקיבלנו) זה שהם נתנו לי מתנה שאי אפשר להפריז בעוצמתה - להשלים את הסיבוב מאמא שמשוועת לעזרה ולא יודעת איך לקחת אותה, לחברה שיודעת לזהות כשמישהו צריך עזרה ויש לה את הכוחות לתת אותה.

בכל זירה בחיי - מקצועית, קהילתית, משפחתית וחברתית, אני שמה לי למטרה להיות כפר להורים.

להוות חלק ממעגל התמיכה שלהם, לעטוף אותם בהבנה, תקווה וחמלה.

וכמובן שאני לא שוכחת לתחזק לי כפר משלי, כי היום אני מבינה שזאת לא חולשה, זה חלק מהכח שלי.